איפושהו באוגוסט, כשהתחלתי לחשוב על לימודי לוקליזציה, שאלה אותי חברה מתרגמת, "טוב, אבל את באמת צריכה קורס? את לא יכולה להשתלב בתחום בלי זה?" אמרתי שסביר שכן, אבל גם לתרגם בלי ללמוד בתוכנית לתרגום באוניברסיטת תל אביב (לפני עשור, בעצם. אלוהים) יכולתי, ובאמת התחלתי עוד קודם. התחלתי כשמירי אמרה לי כדרכה בתמציתיות את המשפט הכי מדויק שאפשר: "קראי את הטקסט, ואז תכתבי אותו. אבל בעברית." ואז היא גם נתנה לי שני מאמרים לתרגם ל'זמנים', והתחלתי. גם בדבר שהפך עם הזמן להיות לוקליזציה בעצם כבר נגעתי בקטנה, פה ושם, כשעוד קראו לזה תרגום טכני ותרגום מסחרי. אבל אף פעם לא מצאתי סיבה להשקיע ברישיון לתוכנת זיכרון תרגום ובכל פעם שקצת נכנסתי לתחום הרגשתי שאני לומדת את הנורמות והדגשים והעניינים טכניים (אהלן, תגים וכיווניות), וזה גוזל זמן ואנרגיה אבל אני אף פעם לא נשארת בזה מספיק זמן כדי להצדיק את כל ה-re-entry הזה. לא נשארתי בין היתר כי התחום הזה לא דמה אז ליצירתיות שדורשת הנורמה של השנים האחרונות: שממשקים דיגיטליים ישימו במרכז את המשתמש, את החוויה שלו ואת הצרכים שלו מהם, וידברו אליו בשפה טבעית. זה נשמע אלמנטרי, אבל הרבה פחות פשוט לביצוע ממה שאפשר לחשוב. אז גם לא נהניתי מזה בזמנו, ואיפושהו, במסתרי לבי שעדיין הסתובב אז במסדרונות גילמן, גם קצת בזתי לכל מה שמלכתחילה התקיים בעיקר בספירות המעשיות שתכליתן כסף ולמכור משהו למישהו. כך שמכל הסיבות שבעולם חזרתי בכל פעם מחדש לתרגם ספרות או עיון, ובשנים האחרונות שטף העבודה התרחב והתבסס והעתיד באמת נראה נוח, מהנה ומספק. ואז, כמובן, הקורונה. לקח קצת זמן עד שהגיעה אליי, אבל ידעתי שזה עומד לקרות, ולכן כבר בקיץ דיברתי עם רחלי קרמר על הקורס שלה ב'ורסיו', והחלטתי ללכת עליו, גם אם בתחושת כורח לא מבוטלת. אבל אז התחלנו. והעניין הוא, שבדרך קרה משהו. בשביל לעבור מהתחושה שזה כורח מבאס לאיזו התרגשות, לדגדוג הזה של התרעננות והתחדשות – וסקרנות! – מקצועיות ועסקיות, של קצת להמציא את עצמך מחדש או למצוא בעצמך משהו חדש – בשביל המעבר הזה הייתי זקוקה למנהרה שדרכה אוכל לעבור. לתהליך. הקורס הזה היה רציני, מושקע, מתוקתק ועשיר. אבל בעיקר הוא היה הדבר שלרוב הכי חשוב לי: הוא היה נדיב. נדיב בגישה המעשית והאישית שלו; נדיב ברצון ובנכונות וגם ביכולת לגשר על פערי רקע ופערים מקצועיים של מגוון רחב של משתתפים, ולתת לכולם הרגשה שקיבלו ממנו את הדברים שהיו צריכים, שאינם בהכרח אותם דברים בדיוק; נדיב גם במעטפת, שמבטיחה בשלל דרכים נחיתה רכה-יחסית בעולם די-חדש. בנדיבותו, הקורס הזה התברר בדיעבד כמנהרה מעולה עבורי. ויכול להיות שהייתי יכולה להשתלב בלוקליזציה גם בלעדיו, אבל הייתי אז בודדה יותר בהתמצאות בו וב-re-entry הזה (שוב זה), בלהבין מה זה בדיוק "אבל בעברית" בהקשר המסוים של תכנים דיגיטליים וכתוצאה הייתי בוודאות מבואסת יותר על מה שאני קצת* משאירה מאחור, מחופרת יותר בתחושת הכורח. ועכשיו, אני לא 🙂 * דגש על *קצת* משאירה מאחור. אין לי שום כוונה לעזוב את תרגום הספרות, ואני מחכה לו בסבלנות שיחזור קצת, גם אם זה בוודאי יהיה אחרת. שנאמר, Why not both?